יונתן ליוינגסטון ואני – או למה התפטרתי מ-TheMarker

ב

יונתן ליוינג

שני חברי נפש מלווים אותי מצעירותי. הנסיך הקטן ("ילדים, הזהרו מעצי באובב") ויונתן ליוינגסטון השחף ("להגביה עוף, לראות למרחק"). באחרונה נחת על השידה בחדר השינה שלי יונתן השחף, והחלטתי לקרוא בספר מחדש.
למי שלא מכיר – הוא עוסק בשחף שרצה למצות את כישורי התעופה שלו, להגיע לקצה גבול היכולת, לנסוק אל השמש, לצלול במהירות האור ולהגביה עוף מחדש, אל החופש. לאחר שורת נסיונות כושלים הוא עשה זאת.  הוא היה חריג בלהקת השחפים, סרב לקבל את הנחיותיה המגבילות שאסרו על תמרוני התעופה שלו – ובחר באמת שלו אף שידע שהמחיר הכבד הוא נידוי מהמשפחה ומהלהקה.

הטיימינג של המיפגש החוזר עם ידידי השחף היה מושלם מבחינתי. לפני כשנתיים התמניתי לכתבת אנרגיה, תחום יקר ללבו של העורך אבי בר אלי שמסר לי אותו בירושה. תחילה עבדנו בהרמוניה, כשראיתי בו מורה דרך, או כשאיפשרתי לו לבצע באייטמים שלי שינויי עריכה עמוקים מתוך הנחת צניעות ראויה שיש לי עוד הרבה ללמוד ממנו בתחום.

אולם, ככל שפיתחתי "ישות אנרגטית" משלי החלו האייטמים שלי להחסם. לא משנה אם האייטם אושר מראש,  שלא לדבר על אייטם שיזמתי ללא תאום מוקדם איתו. אלה גם אלה לא צלחו את המסע לדפוס.

חלקם גווע בקול דממה דקה, אחד לפחות מצא דרכו למתחרים לאחר שהמקורות התייאשו מפרסום ב-TheMarker. הנימוק הרשמי ששמעתי מאבי היה שהם לא כתובים מספיק טוב. אבל עם כל הצניעות, אחרי 35 שנים בהן אני מתפרנסת מכתיבה, 10 מהן במוסד הישראלי למודיעין ולתפקידים מיוחדים ו-25 בתקשורת – סביר להניח שאני כבר יודעת לכתוב. ואם מישהו זקוק להוכחה, יעידו על כך לדוגמה כתבות שלי במגזין שפורסמו ללא שינויים וכתבות ביומי שאינן בתחום האנרגיה, שמתפרסמות במהירות ובשינויים קלים.

המתיחות ביני לאבי טיפסה לרמות גבוהות בחצי השנה האחרונה, מה שפגע  בבריאותי וב-TheMarker. מצד אחד הלחץ המתמיד והמתמשך הוביל אותי לשתי טעויות. מצד שני אייטמים חשובים בליבת ה-DNA של העיתון נפסלו או עברו שינוי דרמטי שעמעם אותם.

באחרונה אבי פרסם מה שנראה יותר ככתבה פרי עטו בנושא אנרגיה (להבדיל מטורי דעה שהוא מפרסם בנושא, כמקובל). ואז נפל לי האסימון: כנראה שב-TheMarker אין מקום ליותר מכוכב אחד בתחום האנרגיה, והכוכב הוא אבי בר אלי.

הרגשתי שאני יכולה לעוף לשמים, אבל קוצצים לי את הכנפיים. כל פעם שנדמה היה שהן צומחות מחדש, הן שבו וקוצצו. לכן, בשבוע שעבר החלטתי לשים לזה סוף והודעתי לאבי שאני מתפטרת. לא כיוון שרציתי להתפטר, אלא כיוון שהנסיבות אילצו אותי לעשות זאת. יממה לאחר מכן כבר הרגשתי התבהרות חלקית, ראיתי את השמש מבעד לעננים וידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.

20 שנים של עבודה מרתקת הסתימו בצרימה ממושכת מידיי. אני יוצאת לדרך חדשה כשאני יודעת, שבמערכת נותר אוסף מכובד של עתונאים מוכשרים שימשיכו במלאכה הנפלאה שרק קבוצת הארץ – TheMarker יודעת להוביל.

לאן אני ממשיכה? התכנית היא כזו: קודם כל אצא לי לנוח, לנקות את הראש, לצלם סרטוני מתכונים (שכל אחד מעסיק אותי יומיים) ולהרגע. אחר כך אמשיך לאן שתישא אותי הרוח. אני רוצה לעוף גבוה, ואני בטוחה שאעשה את זה. בדרך בטח אפול פה ושם, אבל זה קרה גם ליונתן. השחף.

נ.ב,
למען הסר ספק, זו הגרסה שלי למה שהיה ואי אפשר להתווכח עם מה שהרגשתי. אין לי כוונה להכפיש איש כפי שמישהו טען בתגובה שקיבלתי. זכותו של כל עורך להתנהל כפי שהוא מוצא לנכון.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s