סיור בשוק מחנה יהודה

IMG_3667.jpg=web

ביום שישי האחרון לקח TheMarker פסק זמן של שלוש שעות מהמלחמה העיקשת שלו, שנועדה להבטיח, שתהיה לנו, לבנינו ולבני בנינו (כולל הבנות (: ) ארץ נהדרת, ויצא  לסיורון בסמטאות שוק מחנה יהודה והשכונות שסביבו.
השוק הפך מכבר לאיזור בילוי שוקק, שמשלב ברים ומסעדות לצד פירות, ירקות, תבלינים, לחמים ומתוקים, סיפורי מעשיות וסיפורי עדות. הסיור המודרך מאפשר הצצה למקומות, שברגיל אולי היינו מחמיצים, ומלווה בטעימות משביעות בנקודות אסטרטגיות בשוק וסביבותיו.
חלק מהטעימות היה שנוי במחלוקת, ובננה ספליט ממליץ על הטובות שבהן.
ציור הקיר המופלא מסמן את הכניסה לשוק. אחריו  ממש מומלץ לפקוד את המסעדה הגאורגית, שהגישה לנו ערימה של חצ'פורי סגור וחם, מלא גבינות מותכות חתוך למשולשים לצד גזר מוחמץ. מאוד מומלץ לנוח בביר-בזאר, שם נתקלנו ב"כשות", מה שנראה כפרח, או עלים מיובשים, ושלדברי הברמן, הוא זה שמעניק טעם פירותי עדין לאחת משתי  הבירות המרעננות שקיבלנו שם.
לאחר סיור בשכונות הקסומות בשולי השוק, שמחביאות בין פינות החמד שלהן את הוויי ההתישבות בירושלים, סיימנו בדרך חזרה לשוק בשתי נקודות נוספות מומלצות. בראשונה, העונה לשם מורדוך,  טעמנו עלי גפן ממולאים, שהיו מתובלים במעט צ'ילי. ממש קרובה אליה נמצאת גלידריה  קטנה בשם מוסלין, בה טעמנו גלידת צ'אי מסאלה אגדית וגלידת קפה משובחת.

הכניסה לשוק מחניודה

הכניסה לשוק מחניודה

פרט נוסף בציור הקיר בכניסה למחנה יהודה

פרט נוסף בציור הקיר בכניסה למחנה יהודה

חצ'אפורי, שני משולשים אחרונים. מי לוקח?

חצ'אפורי, שני משולשים אחרונים. מי לוקח?

IMG_3605.jpg-web

IMG_3615.jpg-web

בר בזאר. מומלץ.

בר בזאר. מומלץ.

הכשות שמעניק טעם פירותי לבירה. נעים להכיר.

הכשות שמעניק טעם פירותי לבירה. נעים להכיר.

מוסלין, גלידריה מומלצת ביותר.

מוסלין, גלידריה מומלצת ביותר.

הגעתם למוסלין" אל תוותרו על גלידת (צ'אי) מסאלה.

הגעתם למוסלין" אל תוותרו על גלידת (צ'אי) מסאלה.

IMG_3607.jpg-web

IMG_3658.jpg-web

IMG_3645.jpg-web

דרך יפו, בשולי השוק

דרך יפו, בשולי השוק

נחלאות, שכונות ציוריות שהוקמו מהמאה ה-19.

נחלאות, שכונות ציוריות שהוקמו מהמאה ה-19.

בית כנסת, נחלאות

בית כנסת, נחלאות

לאכול בסופר קוריאני ב-LA

IMG_3980-web

להיכנס לסופר קוריאני בלוס אנג'לס, ארה"ב, זו חויה כוללת. מלבד חומרי הגלם, ניתן לרכוש בו תשלובת מרכיבים למנות מוכרות, מאכלים מבושלים במקום ואפילו לשבת לאכול בפינה בסופר אותם מאכלים. מדובר בדרך כלל בפינה שיש בה משני שולחנות בסופר קטן ועד שישה שולחנות בסופר רחב מימדים.
מיגוון חומרי הגלם עשיר במיוחד, בוודאי בהשוואה לסופר ישראלי. מדפי הירקות, הדגים ופירות הים ארוכים וגדושים מיגוון רב, כולל שילובים מוכנים לתבשילים שונים. בדרך כלל ניתן למצוא בו גם אקווריום עגול ענק, עם חיות מיועדות לבישול.

אורז ושרימפס

אורז ושרימפס

כיוון שבכניסה היה שלט שמבקש לא לצלם בסופר, נמנענו מצילום המדפים המהפנטים, והסתפקנו בצילום פינת האכילה, אותה אישרו לנו לצלם. הגברת שמוכרת היא גם זו שמכינה את המנות, שניתן לאכול במקום, או לקחת הביתה.
בחרנו במרק עם כיסונים. המנה היתה גדולה במיוחד ומשביעה, מעין ארוחת ביניים בדרך מהעבודה הביתה. המרק צמחוני ומעט דלוח, אולם עם הכיסונים השילוב מתמלא טעמים. היתה שם גם מנה צמחונית, של כיסונים ממולאים בקימצ'י פיקנטי – החמוצים העממיים המוגשים כמעט בכל מסעדה שכונתית.
את המנות האחרות ראינו שקונים לפי משקל, או צלחות. לדוגמה – אומלט אורז.

IMG_3989-web

או רולים מטוגנים עם מיטבל,

IMG_3986-web

או כיסונים בשלל טעמים.

IMG_3996-web

IMG_3998-web

מסה גריל, בובי פלאי – לאס וגאס

IMG_4368-web-3השף בובי פלאי עושה הרבה כבוד למטבח המכסיקני והטקסני. מסעדת מסה שפתח לפני כעשור במלון סיזר פאלאס בלאס וגאס מאופיינת כמטבח דרומי-מערבי אמריקאי. בפועל היא לוקחת הרבה מהמטבח המכסיקני ומעצבת אותו למנות גורמה, בטעמים ובמראה.
המסעדה עצמה לא נראית יוקרתית ולא מרמזת על התענוג הקולינרי הצפון בה, שמבוסס על מנות מאוד עשירות, נדיבות ומשובחות. העיצוב מאופיין בצבעוניות שמשרה נינוחות. מי שרוצה יכול להתבונן בעבודת המטבח דרך מחיצת זכוכית גדולה.
המנות היו מפתיעות בטעמים העזים וזכו לשבחים ולהמהומי התענגות מחמישה סועדים רעבים. למרות שהמטבח כולל מנות סטייק מפוארות, היה בו מקום של כבוד גם למנות צמחוניות מוקפדות. כזה היה, לדוגמה, החציל הצלוי (בתמונה למעלה), ממולא בגבינת מנצ'גו על רוטב פלפל אדום ורוטב בלסמי.
מנה מפתיעה נוספת היתה שלישיית הטאקוס  עם שרימפס מעושן, אבוקדו וסלסת מנגו.

יחד איתן הונחה על השולחן מנת טמאלה טייגר שרימפס, שילוב של שרימפס על מצע תירס טחון שמוגש בתוך עלה תירס עם רוטב שום וגרגרי תירס. במקביל צנחו לצדן שתי מנות קסדייה מפתיעות, עם גבינה, ביצה עין וסלסה, שחוסלו במהירות.

IMG_4341-web

מרק הדלעת הצרובה היה פיקנטי, וסביב השולחן היתה הסכמה שהיו בו מעט יותר מידיי סוכר וקינמון. זו היתה ההסתיגות היחידה לשלל המנות שהזמנו.

IMG_4358-web

מנת הסטייק הביתית היתה ענקית, מפתיעה ברכותה וטעימה להפליא. היה ברור, שהבשר היה איכותי ובעיקר, שהשף שצרב אותו יודע את המלאכה.

IMG_4377-web

המנה הצמחונית העיקרית היתה סלט עשיר של ירקות, שעועית, שברי טורטיה פריכה ורוטב עדין. תענוג.

IMG_4364-web

מה היה לנו? שש מנות פתיחה/ביניים, שלוש מנות בשריות, מנת דגים ומנה צמחונית בנוסף לשלוש סנגריות, שהסתכמו בכ-350 דולר. שירות אדיב ומהיר. שורה תחתונה: מומלץ ביותר.

גורדון רמזי סטייק, לאס וגאס

בחירת המנה העיקרית - תפריט מתנייד

זו היתה פתיחה מדהימה. צלחת מאפים שהגיעה עם המנות הראשונות כללה בריושים רכים בטעמים, לחם אפוי עם פרמז'ן ופוקאצ'ה שמשחו עליה בנדיבות שמן זית משובח בטעם גרידת לימון. כחובבת מאפים, לא יכולתי לצפות ליותר.

אבל, בואו נתחיל מההתחלה. היינו חמישה אנשים מסביב לשולחן, והציפיות היו גבוהות. אחרי הכל, לא כל יום יוצא לנו לאכול במסעדה, שהשף שלה זכה בכמה וכמה כוכבי מישלן במסעדותיו ברחבי הגלובוס, גם אם לא בזו הספציפית בה ישבנו, גורדון רמזי סטייק, בלאס וגאס. היינו שלושה אוהבי בשר, אחד שאי אפשר להפריד בינו למאכלי ים ואחת צמחונית. נכון, שצמחוני וסטייק האוס לא ממש הולכים יחד, אבל כיוון שכמעט כל מסעדה בשרית שמכבדת את עצמה מציעה תפריט גם לצמחונים, הנחנו  שלא תהיה בעיה.

חוויית המסעדה מתחילה בכניסה (אם נתעלם מהחניה), ובחזית המסעדה קיבלו את פנינו חמש מארחות צעירות, חטובות ויפות, לבושות תלבושת אחידה מרשימה, שכללה שמלה שחורה עם רוכסן אדום מאחור ונעליים שחורות. הכניסה היתה בנויה כגליל ענק חצוי מואר באדום, מוביל לדלת שחורה.

בכניסה למסעדה

בכניסה למסעדה

המארחת במסעדה הסבירה, שהכניסה מסמלת את הירידה לרכבת התחתית בלונדון, המקום ממנו הגיע השף. גם גוף התאורה המפותל שתלוי במרכז המסעדה וזוהר באדום קשור לשף, ולדבריה מסמל את תנועות ידיו בהכנת הבף וולינגטון. לא פחות.
המלצר שהופקד על שולחננו הגיע עם מערך נישא של בשר מובחר מסוגים שונים, וכל שנדרש מאיתנו לאחר ההסברים שסיפק לגבי ההיצע היה להצביע על הנתח הנבחר. השירות היה מצויין לאורך כל הדרך.

המנות שבחרנו כללו מיקס פירות ים, נתח בשר קובה (cobe, פרה שמגדלים ביפאן שנהנית ממסאז' וממזון עשיר. כל אלה אמורים להניב בשר רך במיוחד) שחלקו ביניהם שני סועדים ופילה מיניון. שאלנו מה יש להציע כמנה צמחונית והתשובה היתה מנת ירקות. כיוון שלא היתה אפשרות בחירה, זו המנה שהזמנו.
כמנות פתיחה בחרנו בשני סלטי קיסר עם ביצה סקוטית, שחלקנו בינינו.

IMG_4029-web

מה שנשאר לאחר הגל הראשון של ההסתערות על המאפים

מה שנשאר לאחר הגל הראשון של ההסתערות על המאפים

ואז הגיעה המנה הצמחונית. היא אמנם הצטלמה יפה, אך קשה להגדיר אותה מנה. זו היתה ערימה מוקפדת  של ירקות עשויים אלדנטה, עם נסיון לאחד אותם בעזרת רוטב סמיך מידיי בטעם חזק מידיי, שלא תאם את עדינות הטעמים של הירקות. ממסעדה של גורדון רמזי ציפינו ליותר. הרבה יותר.

IMG_4048-web

האכזבה היתה מרה במיוחד על רקע הציון שקיבלו המנות האחרות בארוחה, שבלט בהן הציון מושלם. כולל מיין לובסטר שמופיע כתוספת למנה, שהזמנו למרכז השולחן ושארבעה סועדים הסכימו, כי הוכן בצורה מושלמת. שלושה מהם ציינו, כי למרות שהיה תוספת, הוא ראוי לתואר הכוכב של הסעודה. גם מנת פירות הים קיבלה ציון מעולה עם הכרזה שהסלמון שכיכב בה היה הטוב ביותר שאי פעם טעם הסועד.

מנת פירות ים שזכתה לציון מעולה
הקובה הוזמן מדיום-רייר ותאם לחלוטין את ההזמנה. גם הוא זכה לציון מעולה. כיוון שהפילה הוזמן במצב עשוי היטב, המלצר והמזמינה הסכימו לפתוח אותו לפרפר. הסועדת ציינה, כי היה חרוך מידיי לטעמה, ולכן דורג כטוב מאוד. לעומת זאת, הרוטב שליווה אותו קיבל ממנה ציון מושלם.
תוספות אחרות שהוזמנו הגיעו בכלים נפרדים מהמנה והיו טעימות, אם כי לא ריגשו.

מיין לובסטר. הכוכב של הסעודה

מיין לובסטר. הכוכב של הסעודה

פילה חתוך לפרפר

פילה חתוך לפרפר

נושא נוסף הקשור לחויית הביקור במסעדה הוא העיצוב. כל הסועדים הסכימו, כי העיצוב של המסעדה שמרני, כבד ומשעמם. מדובר בשתי קומות, כשבקומה מעל ניתן לשבת בכוכים מבודדים, המעניקים הרגשה טובה של פרטיות. עם זאת. הצבע האפור הכבד שכיסה את הקירות היה מעיק. העיצוב לא היה חזק גם במנות הבשר שהגיעו. כיוון שכידוע "אוכלים קודם עם העיניים", זה היה מאכזב. הצלחות עליהן הוגשו המנות היו לבנות בסיסיות ושחוקות משימוש.
את הארוחה ליוותה מוסיקת רוק רועשת. בקומה הראשונה התקשו הסועדים לשוחח זה עם זה. בתאים המבודדים בקומה השניה הרעש היה עמום יותר, אם כי המלצר התקשה לשמוע את שאלות הסועדים.

שלוש מנות עיקריות, מנה צמחונית שנויה במחלוקת, שני סלטי קיסר (שגם הם קיבלו ציון מושלם) ושני בקבוקי יין אדון משובח במיוחד, שגם הוא קיבל ציון מעולה מכל הטועמים, הסתכמו בקצת פחות מ-500 דולר (כלומר, פחות מ-2,000 שקלים). ההסכמה הכללית היתה, שאחרי שסימנו "וי" על המסעדה, אין סיבה לחזור אליה שוב, כששוקלים את היחס של התמורה לכסף.

התפריט של גורדון רמזי, לאס וגאס

התפריט של גורדון רמזי, לאס וגאס

קסיס, גורמה על קו המים

IMG_8420-web

יש לה את המיקום הכי טוב בתל אביב-יפו ואת ארוחת הבוקר המכסיקנית שלא תקבלו במקום אחר. קסיס, מסעדת שפ(ית) ים תיכונית עם השפעות מקליפורניה של איילת פרי, נפתחה לאחר קריירה קולינרית ארוכה ומוצלחות במיוחד בסן פרנסיסקו. ביבשת המוזהבת היו לאיילת מסעדה וקייטרינג מבוקש בקרב סלבריטאי המקום. כשהמשפחה החליטה שחוזרים למולדת, איילת התחילה לפני כשנה שוב, מאפס.

איילת פרי. קסיס

קסיס נפתחה במיקום הכי מוצלח שאפשר לחשוב עליו – על קו המים של יפו.  רח' קדם 132, למתעניינים, צמודה למרכז פרס לשלום. המקום תוסס, ומלבד האורחים המזדמנים נערכו בו כבר מסיבות חתונה, יום הולדת וארועים סגורים אחרים.
אני אוהבת לשבת שם בשבת בוקר. רצוי לוודא מראש, שאין ארוע סגור ושיש מקום פנוי. הבחירה שלי לארוחת הבוקר היא המכסיקנית. כל פעם אני מופתעת מחדש, מכמה שאני נהנית לחזור אליה. גם המחיר סביר ביחס לתמורה – 56 שקלים, ללא שתיה.
אפשר גם להתפנק עם קאווה מעוטרת בגרגרי רימון ולקנח במרנג בקרם לימון, ואפשר לשבת לקראת שקיעה על כוס בירה וצ'יפסים דקיקים ולהקשיב לגלים. לרעבים של שעות הצהרים והערב ממתינות מנות גורמה של דגים, בשרים ופירות ים.

מכסיקו בצלחת

מכסיקו בצלחת

קסיס. בוקר על קו המים.

ראש בראש – חיים כהן נגד שאול בן אדרת

מסעדות שף עבורי הן הרפתקה קולינרית ואתגר תקציבי. לכן, אני משאירה אותן לארועים מיוחדים כמו יום הולדת למישהו קרוב במיוחד. בחודשיים האחרונים היו לי שני ימי הולדת מהסוג המיוחד הזה, וכך יצא, שפקדתי שתי מסעדות שף. התרנגול הכחול של שאול בן אדרת, ויפו תל אביב של חיים כהן. רק לאחת מהן אשמח לחזור. אז, מי המסעדה המנצחת שלי? כבר.


(התרנגול הכחול, צילום מתוך אתר המסעדה)

ההתחלה אצל שאול בן אדרת היתה על הפנים. המסעדה ממוקמת בקניון, מקום גרוע למחפשי חוויה הוליסטית. ואם לא די בכך, הקניון נמצא במקום שנראה כמו חצי אתר בניה. אחרי ניווט לא טריויאלי בקומות הקניון הגענו ליעד. היינו שניים, והובלנו על ידי מארחת נעימה לחלל לא גדול דרך מעבר צר שבדרך פלא הכיל גם שולחנות סועדים.
רגע לאחר שהתמקמנו היה ברור שהאקוסטיקה בעייתית במיוחד. הסועדים בשולחן לידנו, שישה במספר, חגגו בווליום גבוה שהקשה לנהל שיחה בשולחננו הצנוע. המסעדה היתה מלאה ומלצר מנומס הסביר, שאין סיכוי לעבור מקום. מהר מאוד התברר שהסועדים הקולניים מיודדים עם השף, שאול בן אדרת, שיצא מהמטבח כולו חיוכים וצ'פחות, לברך את  המבוגר שבחבורה שגם הוא חגג יום הולדת.
הצלחות שהונחו על השולחן הזכירו משהו מוכר. כן, הן נרכשו באיקאה. "התחלה לא טובה", העיר בן זוגי לסעודה, שהסטנדרטים שלו למסעדת שף כוללים כלים יותר מעודנים. לפני כן גם העיר שהחלל נטול קו עיצובי, וששורות התרנגולים מכל המינים, הצבעים והסוגים שעל המדפים לאורך הקיר הם לא בדיוק סוג של יצירת אמנות.
אבל, אז הגיעו המנות. מרק עגבניות משולב למון גראס וחלב קוקוס, סלט קיסר וסלסלת לחמים. השתתקנו. כל ביס היה תענוג צרוף. הצלחות התרוקנו בתאוה גדולה.
אנחנו אמנם אוהבים לאכול טוב, אבל לא להעמיס ולהתפקע. למודי נסיון, למנה עיקרית הזמנו מנה אחת בלבד, בתקווה שאפשר יהיה להינות אחריה מהקינוחים. לשולחן הגיעה צלחת עמוסה בתבשיל אוסובוקו טלה בציר עם עגבניה שרופה ופירה. חגיגה. כיוון שמחיר בקבוק יין נגע בשמיים, הסתפקנו בליווי של שני בקבוקי בירה. לקינוח כבר לא נותר מקום. החשבון היה סביר: 40-45 שקלים מנות ראשונות, 133 שקלים מנה עיקרית. שווה כל שקל.


(חיים כהן, צילום יחצ)

במוצאי שבת חגגתי עוד יום הולדת. הפעם היינו חמישה. התייצבנו בשעה היעודה במסעדת יפו תל אביב החדשה של השף חיים כהן, שממוקמת שלא בטובתה בבניין משרדים תל אביבי. אבל, מהר מאוד שכחנו את מה שמחוץ למסעדה. החוויה החלה ברגע שכף רגלנו דרכה במקום. העיצוב מדהים, מהחלל והמטבח הפתוח ועד לפרטים הקטנים, כמו שולחן וכסא מיוחדים, תריסי רפרפות, מנורות ושטיחי קיר. ניכר היה, שכל פריט נשקל ונבחר בקפידה. היה קשה להבטיח את המקום בהתראה של שבוע, כיאה למסעדה של שף פופולרי.
המיקום שנשמר עבורנו היה הסתעפות של כנף שיש מדלפק הבר. משהו בין לשבת על הבר לבין שולחן פרטי. הכסאות הגבוהים איפשרו תצפית על כל החלל, כולל על הטאבון הענק בכניסה שהפיק מאפים נפלאים. שתי מלצריות התייצבו לצדנו וחילקו תפריטי נייר חד פעמיים.
פתחנו עם פוקאצ'ה עמוסת שמן זית ורוזמרין. כיוון ששלושה מהמסובים הגיעו אחרי מסיבת הפתעה לכלת יום ההולדת שנערכה במסעדה אחרת בתל אביב ולא היו רעבים במיוחד, הזמינו השניים הנותרים מנות ראשונות. ניוקי ריקוטה על מצע תרד, ותמנון על שעועית ברבוניה (המלצרית הסבירה שזו שעועית מחוספסת) ובצל סגול שהגיע על שעועית שנראתה רגילה. הניוקי שהגיע במנה קצובה (סביב שש יחידות) היה יבש וקיבל ציון של לא יותר מבסדר משלושה שטעמו אותו. מצע התרד התברר כשלושה עלים וגבעול. התמנון היה עשוי כהלכה וחוסל במהירות. מחיר מנה ראשונה נע סביב 40-60 שקלים והתחושה היתה, שנפער פער גדול מידי בינו לתמורה.
למנה עיקרית הזמין אחד הזוגות (שהגיע ממסיבת ההפתעה) דג סול שהוגדר כמנה לשניים ומחירו היה בהתאם (כ-220 שקלים). הדג הגיע פרוס בגאווה על צלחת זכוכית מרהיבה, שלם כמו שהבטיחו, שוחה ברוטב לימוני. לצדו הוגשו פירה תפוחי אדמה וסלט ירקות שורש רענן. הדג היה יבש מידיי, הרוטב היה חלומי, הפירה משובח והסלט היה טעים, לא משהו מפתיע. ביסים אחרונים מהדג נותרו על הצלחת ללא דורש מבין החמישה שמסביב לשולחן.
מנה נוספת היתה פילה בקר עם ניוקי (כ-120 שקלים). מנת הפילה היתה משובחת ועשויה כהלכה. הניוקי הגיע שוב בחסכנות, חמש קוביות בדיוק, וכל אחת היתה תענוג מחודש, מלאה טעם ונמסה בפה. הפרשתי נתח מהפילה ושלוש קוביות ניוקי ליושבת לצדי, שהיתה מאלה שהגיעו ממסיבת ההפתעה והסתפקה בנישנושים. גם היא התלהבה מהטעמים.
המנה העיקרית הנוספת היתה פילה דג ים עם פסטה, גם הוא סביב 120-130 שקלים. בגיזרה הזו נכונה לסועד אכזבה רבתי. הדג ערב לחכו, אבל הוא הונח על מצע פסטה בגודל של דוגמית. כיוון שנותר רעב אחרי המנה הראשונה והעיקרית, לא התבלבל אותו סועד והזמין מנת לחם עם חמאה. הלחם היה מצויין והתלוותה אליו צלוחית חמאה משובחת. גם אני, אחרי מנה ראשונה ושני שלישים של מנה עיקרית, הסתערתי על הלחם. לא ממש נקודת זכות למסעדה.
לקינוח הוזמנו שתי מנות בלבד. סורבה תפוזי דם חוסל במהירות. הכנאפה התקדמה בעצלתיים
וגם ממנה הותרנו שאריות.
השורה התחתונה: יפו תל אביב  מקפידה על עיצוב ואוירה, אבל יקרה ביחס לגודל המנות, המנות קטנות ביחס למקובל במחוזותינו וישנם פערים באיכות המנות.
לעומתה, התרנגול הכחול לא השקיעה מי יודע מה בעיצוב (זה לא ממש מפתיע, כי מעקב אחר
שאול בן אדרת בערוץ האוכל מגלה, שצילחות זה לא הצד הכי חזק שלו), אבל האוכל היה תענוג והתחושה היתה, שהוא מצדיק כל שקל שהשארנו שם.
אז למי אשמח לחזור? לתרנגול הכחול, בתקווה שהאקוסטיקה בחלל השני של המסעדה
תחולל פלאים ותאפשר להינות גם מהחברה סביב השולחן.

מה עשתה ביקורת מסעדות לשף יואב בר ממאראבו

ביקורת מסעדות צריכה לתת לקורא להבין איזה אוכל ושירות יקבל במסעדה.
צריך לקחת אותה בעירבון מוגבל, כמו ביקורת סרטים, למשל.

מה בסך הכל צריך הבנאדם מביקורת מסעדות? שתיתן לו אינדיקציה, אם ייהנה בה מהאוכל,
מהשירות ומהאוירה. כי אין דינה של מסעדה רועשת כאחותה שבולעת את הרעש ומאפשרת שיחה אינטימית, ושירות גרוע לא משאיר טעם טוב גם במסעדת שף משובחת.

אז איך קרה, שביקורת מסעדות  ב"הארץ" הביאה את השף יואב בר ממסעדת מאראבו, להכריז שהוא לא מוכן להיות יותר מנוי של העיתון?

כשפגשתי את בר בסוף נובמבר, הוא היה נסער. שנינו הסתובבנו בתערוכת המזון הישראלית, "התערוכה הבינלאומית ה-28 למזון ומשקה", בגני התערוכה. ברגע שהבין, שאני כתבת
ב-TheMarker, מיהר לשפוך את ליבו. לדבריו, הביקורת על מסעדת רוקח 73, היתה מוגזמת,
במיוחד בשלב בו המסעדה נאבקת בקשיי השוק, ועוררה זעם רב גם בקרב מקורביו.

בר התיחס לביקורת בלינק שלהלן.

http://www.haaretz.co.il/gallery/food/1.1575265

אני חושבת, שישנם שפים שמייחסים חשיבות מוגזמת לביקורת מסעדות, שנכתבת בעיתונות יומית.
לא מדובר במבקר מאסכולת מישלן, ובסך הכל יש להתיחס לביקורת של מבקר בעיתון יומי כמו לביקורת של מבקר סרטים. לא דומה טעם של אחד לטעמו של אחר, ולא פעם אחד מהלל סרט, שאחר קוטל.

להבדיל ממה שכמה שפים סבורים, מבקר מסעדות, הכותב בעיתון יומי בתפוצה ארצית, לא חייב להיות מומחה באוכל. הוא צריך לשקף לקוח מן השורה שנכנס למסעדה ותוהה על קנקנה, ושיהיו לו כישורי הכתיבה והיכולת לפנות לקהל הקוראים שלו ולדבר איתם בגובה העיניים.

מבקר מסעדות הוא עיתונאי לכל דבר, שזכותו וחובתו לדווח על שירות, טיב האוכל והיחס בין האוכל למחיר. לא ממש צריך לעניין אותו מצבו הפיננסי של בעל המסעדה. עם זאת, גם לי לא היה נוח עם החזרה המרובה על הנקודה שהובהרה כבר בהתחלה: המנה היקרה ביותר בתפריט כללה שרימפ קפוא, לא טרי. אפשר להבין את האכזבה מהשרימפ הקפוא, מול המחיר הגבוה מהממוצע במסעדות שף מתחרות, ואפילו להזדהות איתה, כקוראת מן השורה.

ואם עסקינן בקוראת מן השורה הייתי רוצה לקרוא יותר ביקורת על טיב המנות הנוספות. נראה, כי עם קצת מאמץ אפשר היה להבין, שפרט לקוצו של שרימפ, היו מנות ברמה גבוהה. גם אם המלצרית מעצבנת, לא צריך לשבור את הכלים.