הרעיון: מיחזור תכנית יוזמה של ההייטק לקידום סטארט אפים יצרניים

 תכנית יוזמה הצמיחה את ההייטק בשנות ה-90 תוך ששילבה השקעה ממשלתית ופרטית. תכנית דומה לתעשיה יצרנית צעירה תוכל לשנות את פני התעשיה, התעסוקה והצמיחה במשק לטווח ארוך. במשק כ-13 אלף מפעלים קטנים שרובם לא נהנה מסיוע ממשלתי בגלל קריטריונים שנועדו לסייע למפעלים גדולים יותר. איך זה קרה? מי שדן עם הממשלה על הקריטריונים היו אנשי התאחדות התעשיינים, שאינה מייצגת יצרנים קטנים מאוד.

קוראים להם מיקרו תעשיינים, הם בעלי חברות קטנות שמעסיקות לפעמים עובד אחד, או שניים, הם "נולדו" יצואנים, שמשווקים מוצריהם ברחבי העולם וכל זה מבלי שקיבלו תמיכה ממשלתית. לא מנספחים מסחריים, או ממכון היצוא, או מכלי סיוע אחרים של הממשלה שפתוחים לתעשיות גדולות יותר.

המיקרו תעשיות הן הבסיס הרחב של התעשיה. הן הסטארט אפים החדשים, אבל של התעשיה היצרנית, וכפי שאמר תעשיין בכיר ל-TheMarker, אם רק 5% מהן יהפכו גדולות, ישתנו פני התעשיה הישראלית.

מבחינת הממשלה, הן היו עד ממש לאחרונה, שקופות לחלוטין. ההכרה הראשונה במעמדן ניתנה באחרונה, כשהוזמנו להשתתף לצד התאחדות התעשיינים בדיונים על עתיד התעשיה בצוות שהקים שר האוצר, משה כחלון, בראשות מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד. גם שר הכלכלה והתעשיה החדש יחסית, אלי כהן כבר הכיר בחשיבותן וצפוי לדון ביצירת מסלולי סיוע ממוקדים עבורן.

לא ברור בדיוק כמה חברות כאלה יש במשק, כיוון שהו נופלות בין הכסאות של התאחדות התעשיינים והמטה לקידום עסקים קטנים במשרד הכלכלה והתעשיה. הן מיוצגות על ידי התאחדות המלאכה והתעשיה, המייצגת גם תעשיות גדולות יותר (תעשיות המעסיקות עד 20 עובדים), אולם זו החלה רק בחודשים האחרונים להפגין פעילות לקידום האינטרסים של חבריה מול הממשלה.

בתאחדות המלאכה והתעשיה רשומים כ-13 אלף מפעלים קטנים (המעסיקים 1-20 עובדים), המהווים 83% מכלל מפעלי התעשיה במשק. הם מעסיקים כ-63 אלף עובדים המהווים 17% מהמועסקים בתעשיה, והפדיון הכולל שלהם הוא כ-37 מיליארד שקל, כ-8.3% מהפדיון בתעשיה. אלה נתוני ההתאחדות, אולם סביר שישנם מפעלים קטנים רבים נוספים, שאינם רשומים כחברי ההתאחדות.

הסטארט אפים של התעשיה היצרנית ראויים לאותה תמיכה ממשלתית שקיבלו הסטארט אפים של ההיי טק בתחילת שנות ה-90. אז גובשה תכנית יוזמה, שנחשבת לתכנית שחוללה את הצמיחה המהירה והמקיפה של תעשיית ההיי טק הישראלית והזניקה אותה למעמדה הנוכחי. אלמלא אותה תכנית, ספק אם היו קמות כאן קרנות הון סיכון פרטיות באותה מהירות ובהיקפי גיוס הון גדולים.

תכנית יוזמה הוקמה ב-1993 על ידי שר האוצר, בייגה שוחט והמדען הראשי במשרד התעשיה, יגאל ארליך, שגם ניהל אותה. היא כללה השקעה ממשלתית בעשר קרנות הון סיכון פרטיות-ממשלתיות בסכום של 100 מליון דולר, כשהממשלה מאפשרת לשותפים הפרטיים לרכוש את חלקה בתנאים נוחים. ההשקעה הממשלתית אותתה על הכדאיות והשותפות בסיכון שבהשקעה. כל קרן הורכבה גם ממשקיעים ישראלים שעבורם היתה זו אפשרות ללמוד את התחום, חברת הון סיכון זרה ובנק או חברת אחזקות ישראלית. חלק מהכספים הושקעו בחממות לחברות הצעירות. ב-1998 נגמר הכסף בתכנית הממשלתית, אולם אז כבר היו במשק קרנות הון סיכון שהמשיכו לגייס הון ולהשקיע. תכנית החממות של המדען הראשי ממשיכה מאז לתמוך בחברות בראשית דרכן במסגרת תקציב המדען הראשי (כיום רשות החדשנות).

זה בדיוק מה שיש לייעד למיקרו תעשיות יצרניות. להקדיש כסף ממשלתי שיתועל להקמת חממות יעודיות וקרנות השקעה בהן עם משקיעים פרטיים, שיידעו לייעץ להן כיצד לצמוח.

אם נסתכל לרגע על מפת המימון במשק, אנחנו עדים בשנים האחרונות להסטת מימון בנקים מחברות ענק שהתבררו כהשקעה בסיכון גבוה, שגררה הפסדים של מיליארדי שקלים, לחברות קטנות ומשקי בית. כך גם המדינה, צריכה להפנות תשומת לב גדולה יותר לתעשיות קטנות, שם תמצא ניצני צמיחה חדשים, שיוכלו למשוך קדימה את המשק. לא מעט תעשיות ותיקות הפכו גלובליות ומשקיעות מעבר לים, לא בישראל, מה שמאט את צמיחת התעשיה בארץ.

לכן, לצד המשך התמיכה בתעשיות גדולות, ראוי שהממשלה תתמקד בפיתוח כלי סיוע יחודיים לתעשיות הקטנות. תעשיינים אלה יכולים לשמש מנוע צמיחה משמעותי לתעשיה, אם יתחילו לקבל תמיכה ממשלתית ממוקדת לצרכיהם.

בסוף השבוע נועד כהן עם ראשי התאחדות המלאכה והתעשיה וכמה מיקרו תעשיינים ודן איתם ביצירת קטגוריה חדשה בתכניות הסיוע הממשלתיות ל"מיקרו תעשיה".

אותם מיקרו תעשיינים אינם נהנים מסיוע שמקבלות תעשיות גדולות, בין השאר בשל הגדרות טכניות בחוק, כמו מהו "מפעל" הזכאי להטבות, או קריטריונים של גודל ומחזור. האפליה נוצרה, כיוון שלאורך עשרות שנים יוצגה התעשיה מול הממשלה על ידי התאחדות התעשיינים, המייצגת מפעלים המעסיקים מעל 20 עובדים. פעילות התאחדות המלאכה והתעשיה, המייצגת תעשיות קטנות יותר, לא הורגשה מול הממשלה, עד לאחרונה.

מלווה בצוות מקצועי וביו"ר הסוכנות לעסקים קטנים רן קיוויתי, ביקר כהן במפעל העיבוד שבבי י.מנס, המעסיק 14 עובדים ומייצר חלקי מטוסים ולוויינים לתעשיות הבטחוניות וחלקי תותבות מטיטניום.

"עסקים קטנים אינם מקבלים הלוואות לטווח ארוך לרכישת ציוד מתקדם, אינם זוכים להטבות מס של יצואנים ולא נהנים מחוק השקעות הון", אמר יעקב מנס בעל המפעל..

בהמשך ביקר כהן במפעל הרהיטים "בוקאי" המייצר כבר קרוב לארבעים שנים רהיטי יוקרה ליחידים ולמוסדות. מבעל המפעל, יוסי אלקובי, המכהן גם כנשיא התאחדות המלאכה והתעשיה, שמע כהן על קשיי הבירוקרטיה, ודרישות הרגולציה המחמירות ממפעלים קטנים, כמו גם המחסור החמור במבני ואזורי תעשיה קטנים, המתאימים לעסקים יצרניים קטנים.

כהן אמר, כי לו המפעלים הקטנים היו מקבלים יותר סיוע והיו שוכרים ולו עובד אחד נוסף, המשק הישראלי כולו היה יוצא נשכר מכך. לדבריו, "יש להקצות קרקע מדינה למבני תעשיה זעירה וקטנה". אזורי התעשיה הרגילים המשכירים לתעשיינים שטחים גדולים אינם מתאימים למפעלים הקטנים ולדבריו, גם בתחום זה יש לעשות התאמות למגזר המפעלים הזעירים והקטנים.

כהן אמר גם, כי יבחן כיצד לסייע למפעלים הקטנים לקבל הכרה כ"יצואני משנה" ובעקבותיה גם הטבות מס של יצואנים. לדבריו, "עשינו רבות למען המגזר העסקי בכלל והעסקים הקטנים בפרט, כולל הורדת מס החברות, רפורמה בסליקה, הפחתת מכסים והקלות בתקינה, ואני בטוח כי שתוף פעולה בין משרד הכלכלה לראשי מגזר העסקים הקטנים ימשך במטרה למצוא פתרונות טובים להעלאת הפריון ולחיזוק התעשיה הקטנה בישראל".

בין השאר ציינו המיקרו תעשיינים, כי חסרים להם שטחי תעשיה מותאמים לתעשיה קטנה במיוחד, לצד הצורך בשימור איזורי תעשיה קטנים בתוך ערים, מחסור ביועצים בנושאי חדשנות, מסחר מקוון ושווקים בינלאומיים, וכח עבודה מקצועי כנגרים ותופרים, שהמערכות הממוסדות הפסיקו להכשיר.

בקשותיהם כוללות ביטול תנאי סף של גודל (מספר עובדים), מחזור ומיקום גאוגרפי בחוק עידוד השקעות הון וקרנות סיוע ומימון. להגדלת פריון הם מבקשים הכרה בפחת מואץ על ציוד, מימון התחדשות טכנולוגית והקלה בקבלת מענקי מחקר ופיתוח. הקלות במס חברות, רישוי ומכס. פתיחת מיכרזים יעודיים ליצרנים קטנים. הטבות בגין שימוש בחומרי גלם מקומיים ויצרנים מקומיים. התאמת שטחי תעשיה למפעלים קטנים. שיפוץ וטיפוח איזורי תעשיה בתוך הערים ובפרברים. הוזלת ארנונה ליצרנים קטנים. הכשרת כח אדם מקצועי, בין השאר במכללות טכנולוגיות כהנדסאי תעשיית העץ, וטכנאי דפוס. פתיחת תכניות יעודיות בסוכנות לעסקים קטנים עבור מיקרו תעשיינים. התאמת מכון היצוא בהיבטים של מימון, יועצים, חשיפה לשווקים והשתתפות בתערוכות עבור מיקרו תעשיינים.

גילוי נאות – בתי, לי קורן, היא תעשיינית ויצואנית  קטנה.

 

למה המדינה מחמיצה את דור העתיד של התעשיה הישראלית?

סטודיו ליצור תיקים וצעיפים, Urban Textiles. קרדיט צילום: איה וינד

סטודיו ליצור תיקים וצעיפים, Urban Textiles. קרדיט צילום: איה וינד

היצוא היורד הוא האיום העיקרי על צמיחת המשק, אולם הממשלה מחפשת את הפתרון מתחת לפנס – בעוד שהוא נמצא בכל מקום אחר. אם תתבונן סביבה תגלה, כי בארץ קם בשנים האחרונות דור חדש וצעיר של תעשיינים עם להט יצירה, ומה שמפתיע לא פחות, הוא מפתח את עסקיו ללא סיוע ממשלתי.

התעשיינים החדשים יודעים להקים עסק, לבנות לו אתר אינטרנט, למכור בארץ ואפילו לייצא – הכל אינטואיטיבית. מה שהם לא יודעים, זה איך לעבור מהשלב של מיקרו מפעלים למפעלים קטנים ומשם להמשיך את הצמיחה.

הרשות לעסקים קטנים במשרד הכלכלה לא ממש רלבנטית עבורם, ורובם כלל לא פונה אליה. מקרה אחד אליו נחשפתי, של פניה לתכנית מעוף של הרשות בתל אביב, היה כשלון מהדהד.

דור העתיד של התעשיה שקוף מבחינת המדינה, כי אין מי שמייצג אותו. התאחדות המלאכה אמורה היתה לעשות זאת, אולם זה גוף חלש, וגם לא הכי רלוונטי מבחינת כלי הסיוע שלו.

הבעיה של המדינה, שנוח לה לעבוד מול התאחדות התעשיינים, אבל זו מקדמת במוצהר את האינטרסים של המפעלים הגדולים יותר. כך המדינה מחמיצה דור שלם של תעשיינים, שנשארים קטנים, או נסגרים.

לו היתה המדינה פותחת מסלול יעודי למיקרו תעשיינים, בונה להם מסלולי מס, מימון ופיתוח עסקי אטרקטיבים ורלוונטים יותר, ומצמידה להם חונכים שמכירים את זירת המסחר המקוונת על בוריה – בעלות קטנה יחסית היא היתה עושה צעד משמעותי לבניית דור העתיד של התעשיה הישראלית, ומחזירה את היצוא והצמיחה למשק.

לאכול בחושך, לראות ורוד

IMG_20160529_233554.jpg-web

הילה רואה את החיים בורוד, למרות סיפור חייה, שכלל אינו ססגוני. בקול יציב שאינו נרעד לרגע היא מספרת, שבגיל 18, לאחר שנכנסה לבית חולים לטיפול שקשור לסוכרת נעורים, היא התעוורה, באשמת טיפול שגוי שניתן לה בבית החולים. היא שקעה במרה שחורה, אבל הבינה שאם לא תוציא את עצמה ממנה, היא תישאב לבור שחור אינסופי. מאז היא קמה כל בוקר אופטימית ומקווה שחייה ישתנו לטובה.
ואז, בגיל 25 נפטרה אמה מדום לב, וחודש לאחר מכן הצטרף אליה אביה, שלקה בשברון לב. עכשיו הילה צובעת את השחור של חייה בשלל צבעי הקשת, מרימה עיניה לשמש, שכבר לא יכולה יותר לסנוור אותה ומתבוננת באופטימיות לעבר העתיד, מקווה שהרפואה שנטלה ממנה את מאור עיניה, תמצא דרך להחזיר לה אותו. והיא אומרת, שהיא דוקא יכולה לראות הרבה. לכולם מסביבה מתהפכת הבטן כשהיא מדברת על הצורך לדבוק באופטימיות. יש שמוחים דמעה ומתקשים להמשיך בארוחה, שלשמה התכנסנו.
את הילה פגשנו בארוחת ערב בבלקאאוט, מסעדת חושך במתחם נא לגעת שבנמל יפו הציורי, שפרט לשף שלה, עובדיה ברובם הם לקויי ראיה, או עוורים לחלוטין. המיפגש נערך לקראת הבליינד דיי – יום המועדות לעיוורים ולקויי ראיה, החל כל שנה בתאריך ה-6.6.
לחלק מעובדי המתחם, המסעדה היא יותר ממקום עבודה ופרנסה, היא הבית. המנות נדיבות, האוכל טעים, אבל הוא לא העיקר. העיקר זו התחושה שכשאנחנו שם, אנחנו מתדלקים את האושר והאופטימיות שלהם.

וישנה גם החויה של לשבת בעלטה, לאחר שאיפסנו את הסלולרי והתיקים בתאים נעולים בכניסה ותלינו על צוארינו את המפתחות. הרעיון הוא להכיר לרגע את הקושי של העיוור וכך להבין אותו יותר. פתאום יש תחושה, שאנחנו רואים טוב יותר כשהעיניים עצומות. בשביל מה להחזיק אותן פקוחות? ממילא העלטה מוחלטת. השיחה שמתפתחת מסביב לשולחן הופכת לארוע המרכזי של הערב. מידי פעם נשמע צלצול פעמונים עדין מהצמיד שעל ידי המלצרים, שמכריז שהמלצר בדרך אלינו.

א' שישבה מולי ניסתה למזוג לעצמה כוס מים מקנקן שחיכה בצד, והפכה את השולחן לאגם הברבורים. אפשר לאכול עם הידיים, או להשתמש בפתרון הנוח המשולב של מזלג ביד ימין וקצות אצבעות היד השמאלית. ממילא מקבלים בסוף מטליות לחות.

מי הזמין סביצ'ה מוסר וברוסקטת שום? מי פילה בורי על חציל קלוי ולבנה? את ההזמנה מהתפריט מלאנו בכניסה, באור. בהגשה,אין הנחות למלצרים, ואלה יודעים לזהות כל מנה ולהעביר אותה למזמין. למנוע תקלות – לא תפגשו שם מנות חמות מידיי ונוזליות כמו מרק, והקפה היחיד שניתן לקבל הוא בניחוח שמתלווה לקרם ברולה עם פולי קפה ערביקה.

המקום פתוח לארועים. עיתון הארץ עורך בו בשבוע שעבר את כנס הכלכלה השיתופית זו השנה השלישית. אפשר לסגור אותו לבר מצוה, או כל ארוע אחר. כי, זו לא עוד מסעדה השוכנת בנמל יפו.  זו מסעדה עם חויה מרגשת, מעצימה ויחודית. .

קשרי ההון-שלטון הם בגידה במגש הכסף

IMG_3035.jpg-web

השמש מתחילה לרדת מעל צמרות הברושים של גבעתיים, ועל בתיה הישנים, שקמו עם המדינה, מתחילים לראות צללים. עוד מעט יירד הערב, וכולנו נתאחד עם זכר הנופלים. פוליטיקאים יתחרו ביניהם מי ייישא דברי הספד מרגשים יותר, מי יספר את סיפורו המופלא של הלוחם האלמוני, שטרם סופר. כולם ידברו בהתרגשות על הגבורה ועוז הנפש של הלוחמים הצעירים, שהקריבו חייהם כדי שתהיה לנו כאן מדינה עצמאית. מגש הכסף, אנחנו קוראים להם, שעליו ניתנה לנו המדינה.

אבל, האם הם נפלו, כדי שתהיה לנו המדינה הזו, שאנחנו ניצבים מולה? מדינה שקשרי ההון שלטון שלה מאפילים על כל השאר? שמביישת את ניצולי השואה שלה? מדינה שאחי הנופלים לא יכולים לרכוש דירה ולהרגיש, שהגיעו לפיסת אלוהים הקטנה שלהם, שבה יוכלו להקים בנחת משפחה?

האם הצעירים הנועזים חשבו, שהם מקריבים נפשם למען מדינה, שתזלזל בכספי חיסכון החיים של הוריהם ותאפשר להשקיע אותם בחברות, שיפשטו רגל, כשהן חייבות לציבור מיליארדים, ואחר כך הן ימשיכו לגייס כספים חדשים מהציבור, כאילו כלום?

האם הלוחמים, שחירפו נפשם בגבורה התכוונו שתצמח כאן מדינה של מקורביזם? של הון שמשלב ידיים עם השלטון ומיטיב עם קומץ טייקונים על חשבון כל השאר? של שלטון שדואג לחזק את החזקים והגדולים ומתעלם מהקטנים? או מפזר להם פירורים, להשקטת המצפון והזעקה החברתית? של ממשלות שנוהגות איפה ואיפה באזרחיהן, אחיהם, אחיותיהם והוריהם של הנופלים, שאת שמם הפוליטיקאים עומדים להלל ביומיים הקרובים?

קשרי ההון שלטון המעדיפים את העשירים והחזקים על פני אלה שבאמת זקוקים לעזרתה של המדינה – ימיהם כימי המדינה. הם לא עניין של מפלגה זו, או אחרת. כל ממשלות ישראל חטאו בכך. החל מאלה שחילקו נכסי מדינה חינם אין כסף למקורבים למפלגה עם קום המדינה, וכלה באלה שמוכרים היום את האינטרס הציבורי לטייקונים כאלה ואחרים.

כל הפוליטיקאים, אלה שעומדים לשאת את שמם של הנופלים ביומיים הקרובים ואלה שלא, צריכים לעשות חשבון נפש. הם חייבים לשאול את עצמם מה הם עושים, כדי להיות ראויים לקרבן העצום שהקריבו הנופלים? מה הם עושים, כדי שמותם לא יהיה לשוא. כדי שניתן יהיה לומר, שבמותם ציוו לנו את החיים במדינה הוגנת, שדואגת לחלוקה שווה של העושר וההזדמנויות בין כלל אזרחיה?

השאלה "מה אני עושה, כדי שהמדינה הזו תהיה יותר טובה", חייבת להיות נר לרגליהם של הפוליטיקאים. כן, זה נשמע אולי נאיבי בימים אלה, אבל השינוי חייב להתחיל מתישהו. ואין זמן טוב יותר מיום הזכרון לאלה, שהקריבו את היקר מכל, את חייהם, למען מדינה שאזרחיה יוכלו להיות גאים בה. כל גישה שמתעלמת מכך היא בגידה בלוחמים הנועזים והמסורים של מגש הכסף.

בחרתי לסיים בחלק ממילותיו של שיר, שלא תשמעו ביום הזיכרון. מילים שכתב יאיר ניצני, "פרצופה של המדינה" לפני כ-20 שנה. שיר על הפוליטיקאי המצוי, שעדיין רלוונטי: "…מחייג בנסיעה, ענייני מפלגה – ודואג לחלקו בפרוסת העוגה…הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב, אז מה אם בדרך שיקר וגנב, פניו משתקפים בחלון בפינה, הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה…

מדרימים במכונית, וילונות כחלחלים – הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה.

הוא חשוב, מקורב, הוא יהיה ויהי מה. זה הוא שיקבע אם תהיה מלחמה. זה הוא שיקבע את חינוך ילדיך, הוא יקבע נהלים – אתה תצא מכליך.

בלהט נואם לקהל מתרגש, אדמה גואלים במגל וחרמש, הצביעו נכון…

ואני מבקש, תנו לי כח, תנו לצרוח, כי היתה לי ארץ זבת חלב ודבש. ואני לא מבין מה השתנה? אם אני האידיוט היחיד במדינה, שחרד למחר וחולם עלה זית, ורוצה להרגיש, שכאן זה הבית?

 

 

 

 

 

 

מה יעשה "המוסד" בשנים הקרובות?

מידי פעם אני מרשה לעצמי לחרוג מתחום הבישול לנושאים אחרים ולהשתמש לצורך זה בפלטפורמה של הבלוג. כך עשיתי הפעם, כיוצאת מערכת הביטחון, עם המינוי של ראש המוסד החדש, יוסי כהן.

המינוי של כהן, מומחה בהפעלת סוכנים, לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים כבר מצביע על היעד המרכזי של המוסד בשנים הבאות. במיוחד, כשלמועמדים האחרים היו התמחויות אחרות. תוסיפו לזה את דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו במעמד ההכרזה על המינוי, ותראו את הכתובת בבירור על הקיר. ההודעה הפומבית המצולמת והמתוקשרת נועדה  להעברת המסר המרכזי לאנשי המוסד, אזרחי המדינה ועמיתי המוסד בחו"ל, במדינות המשתפות פעולה עם הארגון – המוסד יתמקד במאבק באסלאם הקיצוני, ובמיוחד באיראן ובדאעש.

למוסד שלל יעדים אסטרטגים, ונתניהו סימן את אלה שבראש סדר העדיפויות של הארגון לשנים הבאות. "המוסד ימשיך לבצר את כוחנו ולסכל איומים לביטחון המדינה, ויעשה זאת באמצעות פעולות ומבצעים שהשתיקה יפה להם. בצד המודיעיני – המוסד חייב להתאים את היכולות שלו לעידן הסייבר והטכנולוגיה המתקדמת. עליו להמשיך להיות בין גופי המודיעין והביון הטובים ביותר בעולם. בצד המבצעי או בצד המדיני, המוסד ימשיך לסייע לי, כראש הממשלה, לפתח קשרים מדיניים ברחבי העולם, לרבות עם מדינות ערביות ומוסלמיות".

מה מביא איתו כהן לדגשים הללו?
כהן כיהן בעבר כראש "הצומת", יחידה במוסד העוסקת בהפעלת סוכנים. זו התמחותו העיקרית. לכן, ממינויו ניתן להסיק, כי הפעלת סוכנים תהיה אחד היעדים בעדיפות עליונה של המוסד בשנים הקרובות. אלה ישמשו להעברת מידע שיאפשר מבצעים מיוחדים, כפי שכהן כבר הבטיח להנפיק.
לצד הסוכנים והמבצעים נמצא הצורך להצטיין בפעילות סייבר, שכהן כנראה פחות מכיר. לעניין זה הוא יידרש כנראה לסגן שמתמחה בתחום.
הפעלת סוכנים היא אמנם יעד קבוע של המוסד, אולם מדברי נתניהו עולה, כי מה שמצופה מכהן הוא, שיתמקד בהפעלת סוכנים באיראן, סביב פרוייקט הגרעין, ובדאעש.  מנסיון העבר, אלה יכולים להיות חיסולים של מומחי גרעין באיראן, או גורמי מפתח בדאעש, או פגיעה ממוקדת אחרת ביכולת הגרעינית של איראן. כי עם כל הכבוד להסכם הגרעין עם איראן, נתניהו כבר הבהיר, כי הזה אינו מספק אותו.
"היעד הראשון שלי כראש הממשלה הוא לחזק את ביטחונה של מדינת ישראל מול טלטלה עולמית כבירה שמוביל האיסלאם הקיצוני החשוך", אמר נתניהו. "האיסלאם הקיצוני מונהג על ידי שני כוחות – על ידי איראן ועל ידי דאעש. הם משתמשים בתוקפנות אלימה ובטרור באזורנו, לא רק בו, הם מאיימים על המזרח התיכון ועל העולם כולו. הטרור של האיסלאם הקיצוני מכה בפריז, בלונדון, באיסטנבול, במאלי, גם בקליפורניה".
נתניהו התייחס אמנם גם לטרור הפלשתיני בישראל המונע מהסתה דתית ומהשראת סרטוני דאעש, אולם הפלשתינים הם בעיקר בטריטוריה של השב"כ, לאו דוקא המוסד. עם זאת, ברור שהמוסד ימשיך לפקוח עין על פעילות פלשתינית מוטת פיגועים בחו"ל.

המוסד אינו פועל על פי גחמותיו. הוא מקבל יעדי פעולה מהממשלה. לאלה הוא מוסיף הערכות מודיעין שוטפות, או יזומות, בנושאים נוספים בעלי חשיבות אסטרטגית. חלק מהפרשנים הביע חשש, שמא כהן נבחר בגלל קרבתו לנתניהו ומעכשיו יתכן שיתאים את הערכות המצב המודיעיניות של המוסד למה שנתניהו רוצה לשמוע. ספק אם זה יתאפשר, גם אם כהן ירצה בכך. אגף המחקר של המוסד, כמו אמ"ן, אמור להעביר הערכות מצב אמיתיות, לא מוטות. אלה מתגבשות לאחר דיונים מפורטים ובדרך כלל  אינם קובעים עמדה מסוג שחור, או לבן, אלא מציגים כמה תרחישים עם יתרונות וחסרונות לכל אחד.
כמו כן, ניירות העמדה עוברים כמה דרגות בהיררכיה של המוסד, עד שהן מגיעות לראש המוסד, וממנו לראש הממשלה ובדרך כלל גם לגופי מודיעין נוספים. ראש הממשלה יכול לעשות כרצונו בהערכות המודיעין שהוא מקבל, מתוך הנחת עבודה, כי האחריות הראשונה היא עליו, לטוב ולרע.
כאמור, יש לא מעט ידיים שמעורבות בהכנת כל מסמך שמגיע לראש הממשלה, וכל מסמך כמעט מגיע גם לראשי הגוף המתחרה, אמ"ן.  אם מישהו במוסד יפיק מסמך מתוזמר, או ישנה בדרך מילה, או משמעות ללא הסבר מניח את הדעת – סביר להניח שהדבר ימצא דרכו לתקשורת, במוקדם או במאוחר.

ראש המוסד ונתניהו בערב ראש השנה. קרדיט צלם: חיים צח, לע"מ

ראש המוסד ונתניהו בערב ראש השנה. קרדיט צלם: חיים צח, לע"מ

 

הרשות להגנת הצרכן – נגד הצרכנים

עדכון, 6.8.14:
שר הכלכלה, נפתלי בנט נפל בפח. כאן גם היועץ האישי המתוחכם שלו, שלום שלמה לא עזר לו. מישהו ניצל את העובדה שהשניים חדשים בעיר ולא ממש מכירים את ההסטוריה העגומה של המאבק נגד חוק חובת סימון מחירים, שחוקק לפני כ-15 שנים שר התמ"ס לשעבר, נתן שרנסקי. החוק כל כך טוב לצרכנים, שרשתות וספקים עושים מאז, כל פעם מול שר חדש, שמיניות באויר כדי להוציא ממנו את העוקץ. כמי שהגיח מעולם ההיי טק ומתעניין בראשות הממשלה, בנט לא מכיר את הקומבינות האלה. לכן הוא נתן אור ירוק לבחינה של שינוי החוק, אף שהדוחפים לשינוי, בראשם רשתות שיווק, לא הציגו ולו טיעון חדש אחד, שלא נדחה בעבר.
בנט אומר להגנתו, שבצוות הבחינה של החוק יושבים ארגוני צרכנים שהוא מעריך שיגנו על האינטרס הצרכני. אבל, אחד מהם, הרשות לסחר הוגן, לא הוכיח שהצרכנים בראש מעייניו ולא הפגין אסרטיביות עבורם מול אילי ההון. להיפך. היו מבצעי אכיפה שהרשות יצאה בהם – אבל הודיעה מראש היכן יסתובבו פקחיה החוקרים. השני, המועצה הישראלית לצרכנות, היא ישות אנמית במידה רבה ושניהם בכל מקרה כפופים לו. הארגון השלישי, אמון הציבור הוא משענתם האמיתית היחידה של הצרכנים, כפי שהדברים נראים כרגע.
אבל בואו נאמר, שלא נתפלא, אם החלטות אנטי צרכניות יתקבלו בצוות "ברוב קולות", כשאמון הציבור יהיה קולו של המיעוט. ובמדינת הרוב קובע, הרכב הועדה כבר הכריע את התוצאה במידה רבה – אלא אם בנט יתעשת.

4.8.14:

הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, שאמורה להיות המגן הממשלתי המרכזי על הצרכנים, יוזמת במחשכים מהלך אנטי צרכני מובהק, שישרת את הרשתות והספקים הגדולים. תמר פינקוס, העומדת בראש הרשות החליטה לבצע ניסוי (פיילוט) להצגת מחירים שונה מזו הנהוגה כיום על פי חוק חובת סימון מחירים.
פינקוס פנתה לאיגוד לשכות המסחר, המועצה הישראלית לצרכנות ואמון הציבור לפני כחודשיים בבקשה לקבל הצעות לחלופות ולפיילוט לניסוי אותן חלופות. על פי מקורות השותפים למהלך, מטרת הפיילוט היא מעבר לסימון אלקטרוני על המדפים במקום על המוצרים. בנוסף, בקצה כל שורת מדפים יוצג קורא ברקוד, שהצרכן יוכל להשתמש בו כדי לראות מה המחיר המדוייק של המוצר שבידו ואף להטביע עליו מדבקת מחיר.
הנסיון לבצע מחטף בסימון מחירים נחשף בשבוע שעבר ב-TheMarker: http://www.themarker.com/misc/smartphonexmlfeed/1.2391636, אולם כשהלחימה בעזה היתה בשיאה, נראה לי לא ראוי להציף אותו בבלוג. עכשיו, כשהפסקת האש נכנסת לתוקף, אפשר לחזור למלחמות יוקר המחיה שלנו.
נראה, כי הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, שצריכה לשמש חוד החנית בהגנה על הצרכנים נגד עושק מצד קמעונאים מכל הסוגים, משרתת את הקמעונאים והיצרנים הגדולים. זו המדיניות שמכתיבה העומדת בראש הרשות, תמר פינקוס. האישה שעם בחירתה התמוהה לתפקיד נכתב עליה, שהיא המינוי הכי לא נכון במקום הכי חשוב לצרכנים. פינקוס צפויה לצאת לגמלאות בעוד כשנה, ואז מתכנן שר הכלכלה, נפתלי בנט להפוך את הרשות למה שהיתה צריכה להיות במקור. עם זאת נראה, כי עד יציאתה לגמלאות עלולה פינקוס לא רק לא להועיל לצרכנים, אלא אף לנצל את מעמדה ולהזיק להם.

עכשיו עומדת פינקוס להגשים את חלומם של רשתות השיווק הגדולות והספקים הגדולים מזה 15 שנים ולשנות את חוק חובת סימון מחירים. להסיר את המחיר המוטבע על המדבקה ולהחליפו בסימון אלקטרוני על המדף. היא תנסה לשכנע את שר הכלכלה, נפתלי בנט – שבלי חתימתו מאמציה לא יהיו שווים דבר – שהיא מכניסה את הקידמה לצרכנות. כי בנט, כידוע, הגיע מההיי טק והוא חובב טכנולוגיה.

למה זה יהיה אסון צרכני? כי המדבקה מאפשרת לנו כצרכנים להחזיק את המוצר בבית, וכשהוא נגמר ואנחנו עומדים לקנות מוצר חדש, אנחנו יכולים להעיף מבט על המחיר שנותר עליו ובקניה לראות, אם היצרן, או הרשת הקפיצו את מחירו. לפי זה נוכל לסמן אותם ולהחליט אם אנחנו ממשיכים לקנות מהם, או לא. כלומר, המדבקה היא הידידה הטובה, או הנשק של הצרכנים.
למה הצג האלקטרוני גרוע? כי הרשת תוכל לשחק עם המחירים בשניות. כבר היום ישנן רשתות, שמורידות מחירים בימי א'-ד' ומעלות אותם לקראת סוף השבוע, כשהקניות לשבת בעיצומן. סימון מחיר אלקטרוני בלבד על המדפים יאפשר להן לשחק עם המחירים בתדירות גבוהה יותר. כך, כשהסניף יהיה עמוס ביום שישי בשעות 11:00-13:00 לדוגמה,  יוכל האחראי בסניף בלחיצת כפתור להעלות את כל המחירים בשיעור זניח, לכאורה, של 1%, או ב-5% ולעשות "מכה". אחר כך הם יחזרו לרמתם הרגילה. הצרכן לא ממש יבחין, אם הקפה שקנה התייקר בחצי שקל, אבל ירגיש את ההוצאה המצטברת של עשרות המוצרים בעגלה. יתר על כן, אם נכנסנו לסניף ב-10:45 וקנינו מוצרים במחיר שראינו על המדף, כשנגיע לקופה נוכל לראות רק לאחר ששילמנו, שהמחירים שראינו שונים מאלה שהוצאו מכיסנו.
ועוד משהו – סימון על המדף לעולם לא יאפשר לצרכן להשוות מחירים בין קניה לקניה ולהעניש את היצרנים, או הרשתות שיקפיצו מחירים.

בדיונים שכבר נערכו בין השותפים למהלך החשאי עלו טענות מצד המצדדים בשינוי, לפיהן יש לבחון את השיטה הטובה ביותר לאור ההתקדמות הטכנולוגית, כדי למנוע טעויות בחיוב בין המחיר בקופה למחיר על המוצר ולהקטין עלויות בסימון מוצרים, שמגולגלות לצרכנים. כל הטיעונים הללו הועלו בעבר על ידי רשתות וספקים, שרצו לבטל את הסימון על המוצר ולהחליפו בצג אלקטרוני על המדף, שאינו מאפשר לצרכן להשוות מחירים בבית.
אזכיר עוד, שלעניין הסימון על המדף, רשתות הוכיחו, שהן מתמחות בבלבול הצרכנים, כאשר במקרים רבים לא ניתן למצוא את המוצרים הרלוונטים מתחת למחיר שעל המדף. כלומר, המוצרים "נודדים" על המדף ולעיתים אף "נעלצים" לחלוטין, ובפועל אין קשר בין המחיר שמופיע על המדף למוצר שמתחתיו.
ולעניין העקרוני, שיטות אלקטרוניות אלה והטענות הנילוות אליהן הועלו בעבר ונדחו, כיוון שהמסקנה היתה, שהן מרעות את מצב הצרכן יחסית למצבו כיום, בו הסימון ה"פרימיטיבי" מתבצע במדבקה על המוצר.

מהרשות להגנת הצרכן נמסר בתגובה, כי "בימים אלו הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן נמצאת בשלבים ראשונים של בחינת נושא סימון המחירים, החלופות הקיימות לו תוך שמירה על השקיפות וזכויות הצרכנים כפי שמוקנים להם כיום בחוק".

בדרך כלל צרכנים מבצעים קניות במהירות, ואין להם זמן לאתר את המחיר על המדף של המוצר שרכשו, או להדביק תוית מחיר בעצמם. לכן, אם לרשות להגנת הצרכן עניין להכניס את הקידמה האלקטרונית לרשתות, עליה לוודא, שהיא מתווספת למדבקה הרגילה, ולא באה על חשבונה. כל נסיון אחר צריך להיבלם על ידי השר, שחתימתו חיונית לתיקון החוק, נפתלי בנט, שמצהיר השכם והערב על כוונתו להיאבק ביוקר המחיה.

צוק איתן כהזדמנות הסטורית

יום חמישי, 31.7.13, שעה 12:10, עדכון:

נתניהו: "ארה"ב והאיחוד האירופי הסכימו לפירוז הרצועה וחיסול המינהרות ההתקפיות"

אז יש אור בקצה המינהרה.
במסיבת עתונאים לרגל ההודעה על המשך הלחימה – שתמיד מלווה בחששות לנפגעים – הודיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו שהאחוד האירופי וארה"ב תומכים ביעדי ישראל העיקריים: פירוז רצועת עזה וחיסול המינהרות. לא היה קל להשיג את התמיכה הזו, ונקווה שלא יכרסמו בה.

אלה בשורות חשובות מאוד. פירוז הרצועה יהיה שינוי אסטרטגי משמעותי באיזור. לא מדובר ביעד חדש, אלא בכזה שעלה וירד בדרישות הישראליות שבאו לידי ביטוי בתקשורת. עכשיו זה סגור מכל הכיוונים: הממשלה עומדת לא רק על חיסול המינהרות, אלא גם על פירוז הרצועה מנשק התקפי/צבאי (להבדיל ממשטרתי). אם זה יושג, זה יהיה ניצחון מוחץ מבחינתנו.

אני לא שוכחת, שבינתיים אנחנו משלמים על השגת היעדים מחיר דמים כואב, ומקווה שהמחיר לא יאמיר. גם בצד השני של הגבול המחיר כבד, אבל בשום אופן אני לא מייחסת אותו להתנהלות לא מוסרית של צה"ל. להיפך, אני חושבת שצה"ל עושה מאמצים ששום צבא אחר לא עשה, למנוע פגיעה באוכלוסיה אזרחית.

הבשורה הפחות טובה מבחינת איך ייראה סיום הלחימה היא, שנתניהו הודה, שישראל לא תוכל לחשוף ולפוצץ את כל המינהרות ההתקפיות. כנראה שאין מספיק מידע בנושא. למשא ומתן על סיום הלחימה רצוי להכניס דרישה לאפשר להרוס מינהרות התקפיות גם לאחר ההסדר.

חלף שבוע מאז שכתבתי את הפוסט המקורי שבהמשך. בעת כתיבת השורות לא היה ברור אם לממשלה יעד נוסף מלבד חיסול המינהרות ההתקפיות. במהלך השבוע כבר הובהר הצורך לדרוש גם את פירוז הרצועה, ויש לקוות שהיעד יושג. זה לא יקרה תוך ימים, ויש להניח שהחמאס יתנגד. אבל לפחות לפי מה שמסתמן, הממשלה מקווה שתהיה לה תמיכה בינלאומית בהמשך חיסול האמל"ח ברצועה, כולל בתי המלאכה ליצורו, בעוד ששליטת ישראל ומצרים במעברי הגבול לרצועה תוכל למנוע הברחות של מטענים חדשים. על פי דברים שאמר ראש הממשלה במוצ"ש (2.8.14ׁׁ).

 

27/7/14:

אתחיל מייד בשורה התחתונה: בטווח הקצר יש להבטיח את פירוז הרצועה מכל נשק שאינו משטרתי; חיסול כל המינהרות, לא רק ההתקפיות; הרחבת שליטת הרשות הפלשתינית לרצועה; ושיקום כלכלי. בטווח הארוך יש לשאוף להסדר מדיני של שתי מדינות לשני עמים, כשהמדינה הפלשתינית מפורזת.

האם אפשר להפוך את המלחמה בעזה להזדמנות לשקט ממושך, ואולי לשלום? זו פעם ראשונה שישראל נהנית מתמיכה כה רחבה בקרב ממשלות מערביות. הנהגה אחראית אמורה לנסות למנף את זה להסדר רחב יותר מהפסקת אש וחיסול המינהרות ההתקפיות.
השבוע קיבלתי בווטסאפ את התרחיש הבא: בערב ראש השנה ניתנת בעזה ההוראה, ומאות טרוריסטים פלשתינים חמושים במטעני תופת, פצצות, רובים, מקלעים ומה לא – מתחילים להיכנס לכל אחת מ-31 המינהרות שנחשפו (קרוב לודאי שיש עוד) בדרך ללב האוכלוסיה האזרחית בדרום הארץ. הם מצליחים להגיע לחדרי האוכל של הקיבוצים, לבסיסי צה"ל, ולבתי כנסת באיזור בשיאו של החג. כל אחד יכול לדמיין את התוצאות הנוראות בעצמו. ירי הטילים על ישראל נראה כמו משחק ילדים לעומת מלחמת ראש השנה הזו.

תרחיש דמיוני? גם אם לא היה כזה תכנון, היום ברור לכל אחד במערכת הבטחונית והממשלתית, שהמינהרות הן שובר שיוויון ואיום אסטרטגי. לא כזה שמסכן את קיומה של המדינה, אבל כזה שבהחלט יש לו פוטנציאל לפגיעה קשה בעורף תוך ערעור ההרתעה הישראלית באיזור.

סוגיית המינהרות עוד תחקר וסביר להניח שתרעיד כמה כסאות במערכת הבטחונית והפוליטית, אבל זה ממש לא הזמן להתחיל להתחשבן. הציבור מצפה עכשיו מהממשלה למנף את המצב שנוצר ולהגיע להישגים, שיבטיחו את השקט מרצועת עזה לאורך זמן. לא מדובר במשהו שציפייה לא הגיונית, או מתלהמת. העורף, כך נראה, מוכן לשאת בתוצאות שיידרשו כדי למגר את האיום ולהשיב לדרום ולשאר המדינה את שיגרת החיים. גם החיילים חדורי שליחות מוטיבציה מעוררי הערכה וגאווה. התברכנו בחיילים וקצינים נפלאים ובמילואימניקים נהדרים. מזל גדול שעמוד השדרה של עם ישראל כה איכותי, ויש לקוות שהשוליים הקיצונים מימין ומשמאל יישארו בשוליים.

כדי שתושבי עזה וישראל יוכלו לנהל חיים נורמלים, יש להגיע לפתרון לטווח הקצר ונוסף לטווח הארוך. בטווח הקצר יש להבטיח את פירוז הרצועה מכל נשק שאינו משטרתי; חיסול כל המינהרות, לא רק ההתקפיות; הרחבת שליטת הרשות הפלשתינית לרצועה; ושיקום כלכלי. בטווח הארוך יש לשאוף להסדר מדיני של שתי מדינות לשני עמים, כשהמדינה הפלשתינית מפורזת.

בשבוע שעבר החליטו האמריקאים להשתלט על מאמצי התיווך להפסקת אש. לפני שפרטי ההצעה  פורסמו סברתי, שישראל לא יכולה לדחות במפורש את הצעת התיווך האמריקאית, גם אם זה מה שראוי לעשות. כי ארה"ב היא משענת אסטרטגית חשובה מידיי כדי להעליב אותה בדחיה. לצורך המחשה, העובדה שכיפת ברזל מגנה על העורף נובעת מטכנולוגיה ישראלית ומימון אמריקאי. ללא אותו מימון ספק אם היו לנו עשר סוללות בימים אלה. אולם, לאחר שפורסמו פרטיה, ברור היה מדוע הקבינט דחה אותה, ובצדק.לפי הפרסומים, היא העתק של הצעת החמאס.העובדה שהאמריקאים בחרו להעלות אותה מעידה על רצונם להיראות "מתווך הוגן" בעיני החמאס במקרה הטוב, או על משרד חוץ אמריקאי מנותק לחלוטין ממה שקורה כאן – במקרה הרע. אני בכוונה לא מכלילה את כל ארה"ב, כי אני סבורה, שמשרד הביטחון האמריקאי קורא יותר טוב את המפה המזרח תיכונית. בכל אופן, מסעותיו של קרי לאיזור מטים את הכף לצערי לחלופה השניה.

ובכל זאת, עדיף לישראל להיראות כמי שלא דוחה ב"לא" מובהק את ההצעה האמריקאית, אלא שולחת אותה למיקצה שיפורים, כמקובל בבזאר המזרח תיכוני. בסגנון הידוע "כן, אבל…". כי ממילא, עכשיו יתחיל מקח ומימכר, בו ישראל לא תוכל לוותר על רוב דרישותיה. ובנוסף לדרישתה לאפשר להשמיד את המינהרות שחשפה, מעל 30, עליה להרחיב את הדרישה, כי יתכן שישנן עוד מינהרות התקפיות שטרם התגלו, ובכל מקרה ספק אם בשבוע ניתן להשמיד את אלה שנחשפו. לכן, ישראל צריכה לומר לאמריקאים שהיא מוכנה להסכים להפסקת אש, אולי להאריך אותה להשגת מירב התוצאות בגיזרת המינהרות, ובלבד שתכלול גם את העקרונות לעיל, לטווח קצר וארוך, שהמשא ומתן המפורט לגביהם ייערך לאחר פסק הזמן עליו יוסכם.

המינהרות – מתחת לפני קרקע ברצועה ישנן עשרות מינהרות. כנראה 30-40 מגיעות לתוך ישראל אחרות משמשות להברחות מוצרים ואמל"ח ולניוד צמרת החמאס והג'יהאד מתחת לפני השטח בין המיפקדות ומתקני השיגור.במערב קיימת הבנה, שהדרישה לחיסול המינהרות המובילות לישראל לגיטימית. אבל, גם המינהרות האחרות יכולות לשמש בהמשך להברחת אמל"ח התקפי, או לקיצור דרך בחידוש חשאי של חפירת מינהרות חדשות לישראל. לכן, יש לשאוף לחסל גם אותן. אחרי הכל, מבחינה פוליטית אי אפשר לדעת, אם גורמים קיצונים לא ישתלטו על השלטון ברצועה (ובגדה) מחדש, בהליך פוליטי, או אחר.

פירוז הרצועה – אף מדינה לא תסכים להיות חשופה לירי מתמשך של ארגוני  טרור שכנים. אם המערב לא רוצה שוב כניסה ישראלית לעזה, שטומנת בחובה באופן טבעי פוטנציאל לפגיעה קשה יותר בתשתיות ובאוכלוסיה אזרחית, כדאי שיסייע לישראל בפירוז הרצועה מאמל"ח צבאי.

הרחבת שליטת הרשות הפלשתינית לרצועה – צעד הכרחי למניעת הידרדרות צבאית חדשה. בנוסף ראוי שבמערב, ובארה"ב יבינו, שמשטר דמוקרטי הוא לא בהכרח הפיתרון הנכון לכל מדינה בעולם. ראינו מה עשו בחירות דמוקרטיות למצרים. העובדה שהאמריקאים נתנו לנשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק ליפול, חוללה בינתיים הרבה רע במזרח התיכון, ואת התוצאות סופגת, בין השאר, ישראל.

שיקום כלכלי – חיוני מסיבות הומאניות ואסטרטגיות. משנות התשעים (הסכמי אוסלו) נשאבו מיליארדי דולרים של תרומות לשטחים ולא הביאו לשיקום כלכלי אמיתי. שחיתויות, בזבוזים, העדפת מקורבים וחוסר עניין אמיתי בעם הפלשתיני גרמו לכך, שהכלכלה הפלשתינית לא מיצתה את הפוטנציאל. יתר על כן, כשהכלכלה כבר היתה בצמיחה, פרצה האינתיפאדה השניה ומחקה את כל השיפור שבכל זאת נרשם במשק הפלשתיני. הוכחה נוספת לכך, שהעם הפלשתיני לא באמת עניין את ההנהגה באותה תקופה (יאסר ערפאת). הסיוע צריך להיזקף לרשות הפלשתינית ולא לחמאס, כדי שתגדיל את תמיכת הציבור בה על חשבון הקיצונים האסלאמים. דרישת החמאס לנמל אוירי או ימי צריכה להיות כפופה לאמצעים ופיקוח, שימנעו הברחת אמל"ח דרכם.

הסדר קבע – הפתרון חייב להתבסס על שתי מדינות, נראה שלא יהיה מנוס מכך בטווח ארוך. עם זאת, אפשר להגיע לשם בהדרגה, עם אבני דרך שיגדילו בהדרגה את העצמאות לצד תחושת הביטחון בישראל. בכל מקרה, המדינה הפלשתינית חייבת להיות מפורזת מנשק התקפי. אם מישהו הטיל בכך ספק, נראה כי האיום הומחש היטב בשני מקרים באחרונה. אסון המטוס המלזי שהופל מעל אוקראינה המחיש את הקלות הבלתי נסבלת ביירוט מטוסי נוסעים. בנוסף, ההסטריה של רשויות התעופה האמריקאיות והאירופיות שגרמו לבטל טיסות לישראל בעקבות נפילת רקטה ביהוד יכולה להיות עניין של שיגרה, אם לפלשתינים ברמאללה יהיו טילים.

הלחימה בעזה בימים אלה טומנת בחובה גם הזדמנות אסטרטגית. אם הממשלה לא תשכיל למנף את הלחימה להסדר רחב יותר שיבטיח את הביטחון לטווח ארוך, זו תהיה החמצה הסטורית.